יעקב, בן 89, לא סיפר לאף אחד על השואה. 50 שנה של שתיקה. עד שהגיע יוסי, המתנדב, וישב איתו בסבלנות.
יוסי מגיע לבית של יעקב כל יום שלישי בשעה 11:00. הוא דופק, נכנס, נותן את הארוחה. "שלום יעקב", הוא אומר. "שלום", יעקב עונה. קול שקט. השיחה הראשונה שלהם לפני שנתיים הייתה בדיוק ככה. שלום, תודה, להתראות. "הוא לא רצה לדבר", יוסי אומר. "נתן לי את זה להבין". אבל יוסי המשיך לבוא. כל שבוע. תמיד עם חיוך, תמיד עם שאלה קטנה – "מה שלומך?, איך אתה ישן?, מזג האוויר טוב היום, לא?". תשובות קצרות: "בסדר, טוב, כן." יוסי לא התייאש. הוא ידע שלוקח זמן. ואז, אחרי שנה וחצי, משהו השתנה.
השיחה הראשונה
יום רביעי רגיל. יוסי הגיע, נתן את הארוחה, התיישב לרגע.
"איך היה היום?" הוא שאל, כמו תמיד.
יעקב הסתכל עליו. רגע ארוך של דממה. "אתה יודע", הוא אמר לבסוף, "היום זה יום השנה".
"יום השנה של מה?" יוסי שאל.
"של היום שהם לקחו את אחותי", יעקב אמר בשקט.
יוסי לא זז. לא אמר כלום. פשוט חיכה.
"היא הייתה בת 12", יעקב המשיך. "ואני הייתי בן 14. ראיתי איך הם לוקחים אותה".
זו הייתה הפעם הראשונה ב-50 שנה שיעקב דיבר על זה.
למה הוא שתק?
יעקב הגיע לארץ אחרי המלחמה בגיל 20. הוא בנה חיים חדשים – התחתן, הקים משפחה, עבד. "לא דיברתי על השואה", הוא אומר היום. "לא לאישה, לא לילדים. לאף אחד". למה? – "לא רציתי", הוא אומר, "לא יכולתי". הילדים שלו שאלו לפעמים. "אבא, ספר לנו", והוא היה משנה נושא. "חשבתי שאם אני לא מדבר על זה, "אולי זה יעלם. אולי אני אשכח". אבל זה לא נעלם. זה היה שם, כל הזמן, בפנים. "בלילה", הוא אומר, "הייתי רואה אותה. את אחותי. איך הם לוקחים אותה". הוא חי 50 שנה עם הזיכרונות האלה, לבד.
איך יוסי פתח את הדלת?
"לא עשיתי כלום מיוחד", יוסי אומר. "פשוט הייתי שם". הוא הגיע כל שבוע, בלי לדחוק, בלי להכריח, פשוט היה. "הבנתי שהוא לא רוצה לדבר", יוסי מסביר. "אז לא דחפתי. פשוט הראיתי לו שאני כאן". לפעמים יוסי ישב איתו בשקט, לא דיברו פשוט ישבו. "השקט הזה", יוסי אומר, "זה גם סוג של שיחה". ואז, כשיעקב היה מוכן, הוא פתח את הפה. "אני חושב", יוסי אומר, "שהוא הרגיש שאני לא שופט. שאני פשוט מקשיב".
מה קרה אחרי השיחה הראשונה?
אחרי שיעקב סיפר על אחותו, משהו נשבר בפנים, "זה היה כאילו פתחתי דלת שהייתה סגורה 50 שנה", הוא אומר. בפעם הבאה שיוסי הגיע, יעקב סיפר עוד –על ההורים שלו, על הגטו, על הרעב. "המילים פשוט יצאו", יעקב אומר, "לא יכולתי לעצור". יוסי ישב ושמע, שעה, שעתיים. לא ממהר. "זה מה שהוא צריך היה", יוסי אומר, "מישהו ששומע".
הסיפורים שיצאו
יעקב התחיל לספר ליוסי סיפורים – על איך הוא והאחות שלו שיחקו לפני המלחמה. "היא אהבה לרקוד", הוא אומר. "היינו מרקידים את ההורים בסלון". על היום שהמלחמה פרצה. "פתאום הכול השתנה, ההורים היו מודאגים, לא הבנתי למה". על הגטו, "רעב, קור, כל הזמן פחד". על היום שלקחו את אחותו. "אימא בכתה, אבא ניסה למנוע, אבל לא יכלו". על איך הוא שרד – "הסתתרתי, נעזרתי במשפחה שלא הייתה יהודית. חייתי במרתף". כל שבוע, עוד סיפור. "זה היה כאילו הוא מוציא דברים שהיו שם הרבה זמן", יוסי אומר. "דברים שהיו צריכים לצאת".
איך זה שינה את יעקב?
"אני ישן יותר טוב", יעקב אומר. לפני שהתחיל לדבר, הוא היה מתעורר בלילה, מסיוטים ומפחד. "עכשיו", הוא אומר, "זה קורה פחות". הוא גם מרגיש יותר קל, "כאילו הוצאתי משא מהכתפיים", הוא אומר.
הבן שלו שם לב להבדל. "אבא שונה" הוא אמר ליוסי פעם אחת כשהם נפגשו במקרה. "הוא יותר פתוח. הוא מדבר יותר". יעקב אפילו התחיל לספר לבן שלו סיפורים. "לא הכול, אבל כמה דברים", הוא אומר. הבן בכה כשהוא שמע. "הוא אמר לי שהוא חיכה לזה שנים", יעקב מספר.
למה זה קרה עכשיו?
"למה אתה חושב שפתחת את הפה עכשיו?" יוסי שאל אותו פעם. יעקב חשב. "כי אתה לא דוחף", הוא אמר. "אתה פשוט כאן. ואני הרגשתי שאני יכול". יש משהו בקשר עם יוסי שאיפשר ליעקב לדבר. "הוא לא משפחה", יעקב מסביר. "אז אני לא מפחד לפגוע בו. והוא לא מכיר אותי מהעבר. אז אני לא מרגיש שאני מאכזב". יוסי היה האדם הנכון בזמן הנכון. "ואולי", יעקב אומר בשקט, "אולי הרגשתי שזה הזמן. שאם אני לא אספר עכשיו, אני אף פעם לא אספר".
המתנדבים האחרים ששומעים סיפורים
יעקב לא יוצא דופן. "יש הרבה ניצולים ששומרים את הסיפורים בפנים", אומרת מיכל, רכזת מתנדבים. "הם לא מדברים על זה כל החיים". אבל כשהמתנדבים באים, יושבים, מראים סבלנות – משהו קורה. "הם מתחילים לפתוח", מיכל אומרת. "לא מייד. זה לוקח זמן. אבל בסוף הם מדברים". יש מתנדבת, רחל, שניצולת שואה סיפרה לה סיפור שהיא לא סיפרה לאף אחד 60 שנה. "היא בכתה כשהיא סיפרה", רחל אומרת. "ואחר כך היא אמרה – תודה ששמעת".
למה חשוב לשמוע?
"הדור הזה נעלם", אומר ארז קרלנשטיין, מייסד עמותת לחיות בכבוד. "בעוד כמה שנים לא יהיו יותר ניצולי שואה. והסיפורים שלהם ילכו איתם". אם המתנדבים לא ישבו וישמעו, הסיפורים האלה ילכו לאיבוד. "כל סיפור שנשמע", ארז אומר, "זה עוד עדות. עוד חלק מההיסטוריה". אבל זה לא רק בשביל ההיסטוריה. "זה בשביל הניצולים עצמם", הוא אומר. "הם צריכים לספר. זה מרפא אותם".
יעקב היום
יעקב עדיין לא מדבר הרבה, הוא לא הפך להיות פטפטן, אבל הוא כבר לא שותק. "יוסי בא כל שבוע", הוא אומר, "ואני מספר לו. לפעמים סיפור חדש, לפעמים סיפור ישן שאני זוכר". הוא גם התחיל לכתוב, "רשימות קטנות," הוא אומר. "דברים שאני רוצה לזכור".
הבן שלו רוצה שהוא יתעד את הסיפורים. "אמר לי שהוא רוצה שהנכדים ידעו", יעקב אומר. אולי הוא יעשה את זה. אולי לא. "נראה" הוא אומר. אבל מה שבטוח – הוא כבר לא שותק.
מה יוסי למד?
"למדתי שצריך סבלנות", יוסי אומר. "לא אפשר לדחוף. צריך לתת זמן". הוא גם למד שהשתיקה לא אומרת שאין מה לומר. "יעקב היה עם הסיפורים בפנים כל החיים", הוא אומר. "הוא רק לא מצא את המקום הנכון להוציא אותם". עכשיו הוא מצא. "ואני מרגיש שאני עושה משהו חשוב", יוסי אומר, "אני לא רק מביא לו אוכל. אני גם נותן לו לדבר". זה הרבה יותר מארוחה חמה.
